לזכרה של דליה רביקוביץ

Daliah Ravikovitch died. I love her poetry.
I hope i create no copy rights problems by presenting one of her poems here.
She says it so much better than me:

אפילו אלף שנים/ דליה רביקוביץ

אני לא יכולה להכין את העולם מחדש
וגם אין טעם.
יום ליום ויום ללילה דבר אינם מביעים.
באביב תפרח אפונה ריחנית, ורדים ופרחי אזדרכת
הכל בגודל טבעי והכל בצבעים.
חידוש אמיתי לא צומח גם פעם לעשר שנים.
מי שרוצה לשאוף ריחות שושנים
יאסוף אותם מן הרוח
ומי שרוצה לנטוע עץ שיטע לו עץ תאנים,
לטובת הדורות הבאים.
אשפר לשאול אותי אם ראיתי פעם יופי,
ואני אשיב שראיתי הרבה אבל לא במקומות הנכונים.
ניקח לדוגמא את אשדות הנהר
מובן שראיתי,
אז מה?
מפלים אדירים הם מראה שאיננו נעים.
הדברים היפים באמת אינם מתהלכים בחוץ
לפעמים הם קורים בחדר,
כאשר הדלתות נעולות וגם התריסים מוגפים.
באמת, הדברים היפים
הם אינם נהרות או הרים או חופים.
אני יודעת עליהם יותר מידי מכדי לרמות את עצמי,
ולחשוב על דברים נוספים.
מה שנותר לאחר הכאב הוא הסקרנות
לראות איך יפול דבר,
מה יהיה בסוף,
לכל הדברים היפים.
אני יודעת: אינני חיבת לנטוע עץ תאנים.
אפשר גם לנהוג אחרת.
אפשר לחכות לאביב, לורדים ולסיפנים.
אבל אנשים במרוצת הימים נעשים קשים כציפורניים,
אפורים כסלעים
עיקשים כאבנים.
אולי זו תצפית מפתה להפוך לגוש של מלח.
עם כוח מינרלי.
להשקיף בעינים ריקות על מפעל האשלג והפוספטים
אפילו אלף שנים.